יום שלישי, 5 ביוני 2018

מכתב יום הולדת לאוֹרִי 6.6 - מלאך בן 14




כותבת לך 

מלאך שלי יפיפה.

הגרון שלי חנוק
הלב מפרפר מגעגועים
הרצון לאחוז בך ולו רק לרגע דל כה עז
מכאיב ומרסק.  

התובנה שזה כבר לא יקרה לעולם קשה מנשוא 
תובנה אשר אני עדיין מסרבת לקבל.


מסתובבת עם גוש ענק ושורף בגרון לקראת תאריך יום ההולדת שלך
כל שנה זה יותר קשה ויותר רחוק. לא יודעת מה לכתוב על כאבי הלב 
על כאבי הגוף, על געגועים עזים... איך בכלל מסבירים במילים מה זה לב מרוסק? 
איך מסבירים במילים מה שלא מבינים? 

הלב לעולם לא יהיה שלם. 

אני חיה ללא איבר חיוני בגוף. האובדן פולש לכל תא ותא בגוף
אובדן ילד שבחלוף השנים אני מבינה
מה שלא הבנתי שזה קרה. 
האבל וההלם הומרו להבנה אכזרית וכואבת 
שזה לעד. שהכאב לא הולך לשום מקום. אין הסבר. אין סיבה. אין נחמה. אין.
זה לא חולף. לא מחלימים מזה. לא מתגברים על זה. גם לא מתרגלים. 

זכרון יום הולדת אחרון קסום, עוגה מקושטת בכל הדברים שאהבת 
ומלא בלונים צבעוניים הפך ליום מרסק... זוכרת את הבגדים שקניתי לך 
ואת שיערך הזהוב. עיניים נוצצות מהתרגשות 
כמה אני אוהבת ימי הולדת תמיד מתרגשת כמו ילדה קטנה 
כמה אני עצובה סביב יום ההולדת שלך. אורי שלי, העיניים שלך, החיוך השובה והאור שלך 
חי לעד בלבבותיהם של אנשים רבים. נגעת ועדיין נוגע עם כל שנה שחולפת.
מפיץ אור ואהבה בעולם עם הסביבונים שלך. פיסת אור שאתה מקרין לעולם. 




יום הולדת למלאך בשמיים. כמה זה הזוי. 12 שנים שאני חוגגת למלאך. 
אני כותבת ומוחקת כי אי אפשר להסביר מה זה בכלל ל'חגוג' יומהולדת למלאך,
המילה חגיגה צורמת, אבל אני לא רוצה להשמיטה.
נאחזת בה כאילו למילה יש משמעות מיוחדת ביום כזה.

כל יום הולדת מעלה מחדש את הזכרונות והחלומות את כל מה שהיה לו רק היית כאן.
האובדן הולך ומתעצם עם השנים, מפלצת ענקית המרחפת מעלינו בכל שלב בחיינו.
ברגעים הכי קשים וברגעים הכי שמחים.

אני מלאה באהבה ומרגישה כל כך מרוקנת.
בודדה עם תחושות הכאב שבא לי לצרוח לעולם 
שיש ילד מיוחד במינו שקוראים לו אורי שמחר אמור לחגוג יומהולדת 14
והוא לא יחגוג. שהעולם יעצור לרגע. 

רוצה לספר לך שאני בגדול בסדר
אבא בסדר, סבא וסבתא בסדר
האחים שלך שואלים עלייך יותר ויותר כל שנה
מבינים ולא מבינים כלום. שואלים שאלות קשות ולי אין תשובות או הסברים חכמים

ואני?
מתרכזת בטובמטפלת בעצמי (מנסה...)
יוצרת, כותבת, מרכיבה ומפרקת, חיי שגרה המתובלים בשבירת שגרה, חופשה, חיים.
געגועים עזים ותחושת פספוס אימתנית
שקשה להסבירה במילים. המילים לא מתחברות להן. הן מפורקות מכאב.  



מנסה לדמיין אותך עומד זקוף ויפיפה לצידי או לצד אחייך. אורי שלי בן 14.
מנסה ומנסה ולא מצליחה אפילו לצייר את דמותך מעבר לגיל שנתיים.
האובדן, הפחדים והכאב עיצבו את חיי ואני מנסה לתחם ולבחור בטוב. בעשייה. בחיות. בשמחה. 
לחיות את הרגע ולהנות מהחיים.
משימה פשוטה זה לא. מצליחה? לפעמים כן. 

יכולה להבטיח לך שאני עושה כמיטב יכולתי. עבודה יומיומית ולכל החיים 
הבחירה, הבחירה מחדש, לא לוותר, להאמין שכל זה לא קרה ככה סתם 
ויש סיבה קוסמית נסתרת כי ההסבר הלוגי גומר אותי נפשית 
המילים נראות היום כמו ססמאות ריקות. נותנת מקום לכאב. מחבקת ולא הודפת.
שוקעת ולא מנסה לקבור כמו בעבר.

לפעמים אני מחכה להתרסקות. מחכה לטבול בים הכאב כי זה מזכיר לי כמה החיים חזקים ויפים ואפילו להעריך ולהודות יותר על זהשאנחנו כאן. ההתרסקות מזכירה שלמרות הכל בחרתי לחיות, כמה אני חזקה, כמה אני יכולה, כמה אתה שומר עלי ואפילו מהמקום הזה ממלא אותי כוחות - כמו שאני יודעת שככה בדיוק אתה רוצה לראות אותי. אולי עם פחות חרדות... 

אתה זה שדוחף אותי ולא נותן לי ליפול. המלאך אורי שומר על אמא 
אתה והבחירות. 
בחירות יומיומיות קטנות וכה מהותיות.  
אי אפשר להסביר את זה. 

אורי שלי. יומהולדת שמח מלאך אהוב, מלא אור ואהבה. 
אני יודעת שחוגגים לך שם כל החבר'ה בטוח השקיעו בבלונים ועוגה חלומית כמו שאתה אוהב. 
תשלח סימן 

זקוקה לזה יותר מתמיד.  



מתגעגעת אלייך יותר ויותר עד שהגעגוע הפך לדייר קבע בליבי.

יום אחד נתאחד. נתחבק ולא נפרד.

שלך

אמא 

 לזכרו של אוֹרִי שלנו






יום חמישי, 24 במאי 2018

גרפיטי במדים

ד' הקצינה התפרצה לחדר הטלפונים הקטן בדרמתיות.
צעדיה המאיימים נשמעו למרחוק. כל צעד חזק ורועם מקודמו
ככל שקרבו הצעדים, נשמעו כרעמת תופי מלחמה.

עמדתי רועדת ומפוחדת יחד עם חניכות קורס מ"כיות מחזור 13 בה"ד 12, חורף 92
ניסיתי להשאר יציבה וזקופה, למעשה, פיללתי שבור יפער ברצפה הישנה...




בחדר היה רק חלון קטן עם וילון פרחוני מכוסה אבק ולכלוך אשר מעולם לא נוקה. כולנו הבטנו לעברו מחפשות קרן שמש שתאיר את הרגע ותגאל אותנו מהמעמד המייסר.
היא נעמדה צמוד לחלון בקשיחות והביטה לעברנו, חרכה אותנו במבטה.  
חניכות זוטרות, הרועדות מכל דרג העומד מולנו. שבוע שביעי בקורס מ"כיות.
ד' היתה גדולת ממדים, שיערה קצוץ בצבע צהוב זרחני דהוי וקעקוע הינדי לא ברור מתנוסס על עורפה.
כתמי זיעה ענקיים תמיד ניקדו את מדיה המגוהצים. פחדתי ממנה מהיום הראשון. קולה צווחני ואיטי.
היא תמיד ניסתה לשלב ולדחוס כמה שיותר מונחים צבאיים בכל משפט שני: "פתח סוגריים", קרי, קו נטוי, קו תחתון, חר"פ, חמ"ל, חמ"ן, מש"ק, תקניות, יח"ש, ח"ן גורמת לנו להבין כמה אנחנו פעורות ולא מבינות כלום.
היא מעולם לא צחקה. הכי רחוק שהיא היתה מסוגלת לייצר זה מעין פס מרוח הנראה כמו גיחוך מעוות.

ניתן היה לחתוך את המתח בסכין.

ד' החלה לצעוד באיטיות לעברנו. מתקרבת יותר ויותר. החדר נסגר עלינו. החלון לא הצליח להכיל את המעמד.

הלחץ עטף אותנו. מעולם לא פחדתי כך.

ע' מפקדת הקורס נכנסה ישר אחריה. דמות שנויה במחלוקת, זעירה עם רעמת תלתלים עצומה אשר הוסיפה לה כמה ס"מ של גובה ואומץ. אין לדעת אם הדרגות שיבשו את דעתה ותרמו לקורטוב הרוע שנטף ממנה באופן קבוע.

היא הביטה סביב על חדר הטלפונים הציבוריים החבוט ועמוס לעייפה בגרפיטי צבעוני ומקושקש של אינספור מספרי טלפון, שמות חניכות הקורס ממחזורים שונים, 'איילה ואבי לנצח', 'שירי היפה חולה עלייך', 'יריב עיניים שלי', 'אפרת המורעלת', 'מחזור 6 אלופות', 'רוני הבן זונה' ועוד כל מיני ססמאות ריקות מתוכן וקללות עסיסיות.





מחזור 13,קורס מ"כיות, בה"ד 12, חורף 92 חיכה דומם למוצא פיה. היא סרקה את הקירות מזועזעת כאילו זאת הפעם הראשונה שהיא נחשפת לזוועות קרב. לאחר דקות שהרגישו כמו שעות זרקה לעברנו:

"בנות! מה שאתן רואות לפניכן נקרא: השחתת ציוד, וונדליזם לשמו, ברבריות. לא מה שאנו מצפים
מחניכות העתידות להיות מפקדות בצבא!". היא עצרה. המתח גבר. ע' לקחה נשימה עמוקה והמשיכה בקול רועם: "מדובר במעשה חמור ותהיינה לכך השלכות, כל מי שלקחה בזה חלק צריכה להתבייש".

החניכות נעו בחוסר שקט.

מחשבותינו נדדו אל חדר הטלפונים הצבעוני, המפלט האהוב עלינו בימי טרום הפלאפונים. כל אחת סרקה בדימיונה את הרגעים האלה, עם השפורפרת ביד, הקשר היחיד שלנו לעולם החיצון שננטש מאחור.
בכל ערב, שעטנו כולנו אל החדר, מורעבות לשמוע את קולה של אמא או חבר,
לשתף בתלאותינו, כמה אנו סובלות וקשה לנו בקורס. חדר הטלפונים הפך להיות מנה יומית של חיזוקים ואהבה ורק לאחר מכן היינו מצליחות להתקפל 'קיפול שמונה' לכיבוי אורות.

אין כמעט אחת שלא קשקשה או חרטה את שמה על הקיר. מדובר במסורת של שנים ומסורת לא שוברים!

כל שמות החניכות הופיעו בסדר מופתי וכל אחת מאיתנו ייחלה באותו הרגע ששמה הוצנע או דהה.
רשות הדיבור עבר לקצינה ע' אשר המשיכה בנאום עם שלל מונחים צבאיים, ראשי תיבות אשר כרגיל לא הבנו, ערכים, ציונות ומה לא. היא כל הזמן צעדה מצד לצד וראשי הסתחרר. גרוני ייבש ועיני צרבו מעייפות.


רציתי לצרוח:"דיי! הבנו! תגאלי אותנו. מי האשמות? !ומה גזר הדין?"

  
היא התקרבה באיטיות לעבר הקיר השמאלי אשר היה מקושקש קצת פחות וסקרה את הטקסטים המשורבטים. ואז, התקרבה עוד יותר. הצביעה על השמות וקראה:

"דנה, שירי ורוית גשנה אלי!". כמעט התעלפתי ששמי עלה. איך, למה ומדוע אני? "פאק", סיננתי קללה קטנה ומלאת כוונה, יש לפחות מאתיים שמונים ושלושה שמות כאן. קללות עסיסיות נוספות התנגנו בראשי העייף, כולל על ע' ואמא שלה. איך דווקא שמי אשר כתוב בצורה עדינה ונסתרת... פסעתי בחשש ונעמדתי מולה יחד עם חברותיי. דנה פרצה בבכי.


ע' המשיכה: "שלושתכן נשארות בבסיס בסופ"ש. מחכה לכן משימה מאד מבצעית ומאד חשובה: לצבוע את חדר הטלפונים ללבן בוהק. אנו לא רוצים שמפקדיי העתיד שלנו ישחיתו ציוד. האם אתן מבינות את חומרת העניין?"

הנהנתי במרץ. נאבקתי בדמעותיי שאיימו לפרוץ.
ע' הביטה עמוק לתוך עיניי. היא הבחינה במאבק הפנימי והפטירה לעברי בכעס: "בכי לא יעזור כעת. בשבוע הבא הצוות הפיקודי יחליט אם אתן תסיימנה את הקורס". בשלב זה הסכר נפרץ והדמעות גלשו.
ע' צווחה: "משוחררות!".


לא ידעתי את נפשי. שמעתי את החניכות האחרות נושמות לרווחה וחיבקתי את דנה ושירי שותפותיי לפשע המחריד. החדר המחניק סגר עלי והרגשתי שאני נמצאת בצינוק וכל כתובות הגרפיטי קמות לתחייה ומרקדות לפניי. נתקפתי בהלה. אמנם מעולם לא פיללתי להפוך להיות מצטיינת קורס, אך היו לי שאיפות לסיים את הקורס ולעשות תפקיד משמעותי בצבא. נכנסתי לצבא עם חששות רבות, ילדה חיפאית תמימה, חיה בבועה וכמו כולן למדתי להתיישר מהר מאד לפי המערכת הצבאית, קל זה לא היה. תמיד הייתי ילדה קצת פראית יותר מהממוצע ותמיד תרה אחר הרפתקאות כך שהליכה בתלם היתה תהליך איטי ומשמעותי עבורי. התמלאתי גאווה גדולה שהתקבלתי לקורס, חשתי בוגרת ואחראית הולכת ונפרדת מהילדה הבועטת.

"מה אעשה עכשיו? איך אבשר להוריי?" ראשי התמלא חששות, איך נקלעתי, דווקא אני, לבלגאן הזה...

בחדר המגורים בנות הקורס ניסו להרגיע את 'שליישית הפשע' עם מסרים אופטימיים, שוקולד "השחר" וממתקי שק"ם שלא הצליחו להמתיק את מצבנו.

חמישי הגיע. כוורת של התרגשות רחשה סביבנו. כל הבנות ארזו נרגשות לקראת יציאה הביתה לחמשוש ארוך ורק שלושתנו נותרנו מאחור עם מברשת, צבע לבן וחלום צבאי שעמד להתנפץ. מתייפחת לתוך השפורפרת, שיתפתי את הוריי. מבחינתי תם השירות במידה ואני עפה מהקורס. ישנם רגעים בחיים במיוחד בגיל 18 וקצת שכל דרמה מקבלת תפנית חדה. סוף העולם שלי, נכון לרגע ההוא היה בה"ד 12, מחזור 13, חורף 92.


עמדנו,שלוש בנות, אדומות עיניים ומברשות צבע בידיהן הרועדות..., דלי צבע לבן, כל אחת ומחשבותיה, וחלום "המפקדת" שכמעט הגשימה, צובעות ובוכות. אט, אט כיסה הצבע הלבן את הססמאות הצבעוניות, איתו נמרחו והתכסו חלומות על דרגות, על "המפקדת רוית", על שורת טירוניות שיום אחד יביטו בי מחכות למוצא פי, מחשבות פרועות, שהעלו חיוך נקמה קטן על שפתיי, איך הייתי עוברת בקלילות את דרגותיה של ע' ותלתלי הדאווין שלה, והופכת למפקדת שלה בעצמי וכבר מראה לה מה זה... דנה ושירי כל אחת שקועה בעולמה

הייתה זו השבת הארוכה בחיי. בסוף הפך החדר בוהק בלובנו. עוד שכבה ועוד שכבה. מדיי פעם שלומי הרס"ר הוותיק עם משקפי השמש הנצחיות, היה ניגש לחדר ל 'מסדר צבע זריז', זורק הערות לשיפור ומאיץ בנו לסיים כבר את העבודה ולהפסיק לייבב.  







'לכל שבת יש מוצאי שבת' משפט המחץ שכל טירון מדקלם קיבל תפנית חדה.

חיכיתי בקוצר רוח ליום ראשון. הדרג הפיקודי קבע דיון לגבי עתיד ה'פושעות' לשעה 16:00 אחר הצהריים. שהגיעה השעה התייצבנו עייפות ומדוגמות מול הדרג הפיקודי. ממתינות לגזר הדין.
אני זוכרת את ההמתנה הארוכה, את תחושת הבושה, את הפחד את ההרגשה שאני לבד.

סופו של הסיפור, בהערת אזהרה בתיק ההתנהגות, אינני יודעת אם זה תודות לחדר הטלפונים הלבן הבוהק אשר לבש מראה חגיגי, או בגלל ש – ע' קמה לבוקר תלתלים מוצלח, וזו הסיבה שניצלנו מהגזירה הקשה.

מאותו היום הייתי חיילת למופת: ממושמעת, מסורה, נרתמת לכל משימה.

מאז אני יודעת שני דברים:

יש להזהר ממפקדות עם תלתלים מעצבנים. לעולם אין לדעת מתי יהיה להם יום שיער גרוע.
ואם לכתוב, הרי שרק סיפורים כנים מאוד, לא גרפיטי.
ורק על קירות וירטואלים.

כמו עכשיו!



מקווה שאהבתם ואשמח לשמוע תגובות 


מוזמנים לקרוא סיפור נוסף שכתבתי  נמשים סגולים   







יום שלישי, 24 באפריל 2018

נמשים סגולים

גררתי את השרפרף הירוק לעבר המראה 
נעמדתי עליו בזהירות רבה. עצמתי חזק את עיניי.
ליבי פעם בחוזקה נרגש לקראת השינוי המיוחל.
סוף לנמשים. סוף לכתמים החומים המנקדים את פניי.
פעימות ליבי הרעידו את השרפרף, כמעט ומעדתי לאחור.
ואז, הרמתי בזהירות את פניי
לא הייתי מסוגלת להוציא הגה מפי.
פניי עקצצו וכאבו. הייתי כולי רטובה.
הבטתי לעבר המראה וקפאתי.
מן המראה הציצה בי ילדה עם פרצוף סגול, צורב ו...מאוד מנומש!
מה קרה לנמשים שלי???!!!!

בילדותי המאוחרת, בערך בסביבות גיל אחת עשרה או שתיים עשרה, 
התחלתי להבחין בנמשים הפזורים ומנקדים את פניי.  
ממש לא אהבתי אותם!



יום אחד ישבתי עם סבתא פרומה, אימו של אבי.
הייתי מאד קשורה אליה ואל סיפוריה התוססים, על תככי המשפחה, הילדות בפולין,
ההתנדבות בויצו ושלל הפעילויות שהיא ארגנה שם. נהגתי להתבונן בה שעות ארוכות מכינה עבודות יד צבעוניות.
סבתא פרומה שלי היתה אישה כל כך יפה וגם קצת מנומשת. תמיד מאופרת עם אודם אדום עז 
ושערה השחור מתוח בחומרה לאחור.





באותו מפגש משפחתי לחשתי לה סוד: "סבתא, אני ממש, אבל ממש
שונאת את הנמשים שלי! הם כמו ליכלוכים על הפנים. נקודות מיותרות! לא רוצה אותם יותר".
הסתכלתי עליה ממתינה לתגובה סבתאית טיפוסית ואולי לתרופת סבתא אמיתית.
לסבתא פרומה שלי היו תמיד שלל רעיונות, פתרונות ומרקחות שונות, כמו:
כישופים  -  להסיר עין הרע,
קליפות תפוחי אדמה  - להוריד חום,
טופי -  לעת צרה או למרר את אימי ואת רופאי השיניים ושאר קסמים והפתעות...

סבתא התבוננה בפניי המנומשים ארוכות, נאנחה קלות ואמרה בקולה הרך
עם המבטא הפולני המתנגן שלה: "רויתלה, יש לי פתרון".
היא השתתקה ואני חיכיתי כמה דקות, שהרגישו כמו נצח, לפתרון הפלא של סבתא.
לפתע ניגשה סבתא לתיק שלה והוציאה שטר כסף מקומט, 
בדקה בעייניה שהוריי אינם בסביבה והושיטה לי את השטר בזהירות. 
עוד לא הבנתי, אך לקחתי בשמחה. ואז גררה אותי סבתא לחדרי לשיחה בארבע עיניים בה פרשה בפניי את ההוראות הבאות, לוחשת בקול חגיגי:
"מחר, מבלי שההורים ידעו, את הולכת לבית המרקחת וקונה קרם לבן בשם 'ניוואה'. קרם בקופסא כחולה עגולה ממתכת. הכסף שנתתי יספיק עבורו. את לוקחת יוד סגול, קערה וכפית ומערבבת את היוד עם הקרם". סבתא השתקקה לוודא שאני עוקבת אחר ההוראות המסובכות ושאני מבינה מה עליי לעשותהנהנתי במרץ, מופתעת ונרגשת עכשיו עוד יותר מהמשימה החשאית שנחתה עלי באמצע יום שגרתי
אחר כך, חזרה שוב סבתא על ההוראות באיטיות והמשיכה בקשיחות לא אופיינית: "את לוקחת את הקרם הסגלגל ומורחת אותו על כל הפנים. זה יטשטש את הנמשים ואף יעלימם. אם תקפידי על כך הנמשים יעלמו לחלוטין, עלי זה עבד בצעירותי." סבתא הצביעה על פניה היפות, מתחה את עורה להוכיח את טענתה המדעית.

אין לי מושג מאין שאבה את הרעיון המטורף הזה. ללא ספק, ולכל הדעות, הוא היה מטורף וכנראה יצא לגמלאות מארון 'תרופות סבתא' ועכשיו, ממרחק הזמן, נראה יותר כמו פשע מחריד, איך לא זעקה בפשטות לעברי: "תאהבי את עצמך כמו שאת... "

אימצתי את הרעיון בו במקום, לכסנתי אל סבתא מבט רב חשיבות, נשבעתי לסודיות מבצעית ומייד התחלתי לתכנן מתי אלך לבית המרקחת. "מבצע סבתא" יצא לדרך, חשבתי לעצמי והתמלאתי שמחה ותקווה וסבתא בשלה, המשיכה בלהט לא אופייני: "את נשארת עם המשחה על הפנים מספר דקות ולאחר מכן שוטפת. תחזרי על הפעולה מספר פעמים".

הסתכלתי על סבתא באהבה והוקרה, חיבקתי אותה חזק חזק. שאבתי את ריחה המיוחד שכה אהבתי מעין שילוב של קרמים, ים, ואיפור- המרכיבים שיצרו את הריח המיוחד של סבתא פרומה, רייחה האהוב והמוכר. פניי נצבעו כרגיל באודם אדום בוהק, מצרור הנשיקות שהרעיפה עליי. הפעם, ניגבתי את האודם בזהירות רבה. סבתא שוב הזכירה לי שמדובר בסוד מבצעי ואיש 
מלבד שתינו, אסור שידע.

למחרת, חיכיתי בקוצר רוח שיסתיימו הלימודים, לא סיפרתי לאיש על תוכניותיי ורצתי מתנשפת לבית המרקחת השכונתי למבצע 'הסר את הנמשים' לרכוש את קרם הפלאים. יוד סגול היה בבית, זה היה יוד אימה מס' 2. 'היוד השורף, אבל פחות' מהיוד האדום שהיה שמור לפציעות 'קשות' ולווה בנשיפות פווו נמרצות של כל בני המשפחה בזמן מריחתו.

יוד, היה אצלי מאז ומעולם טראומת ילדות מס' 1. רצתי הביתה עם הקרם, הסתגרתי בחדרי עם השלל והמצרכים הנלווים ופעלתי בדיוק לפי ההוראות של סבתא פרומה. שלב אחרי שלב. פתחתי את הקרם בזהירות. שפכתי לקערה כמות לבנה, דביקה ומכובדת. פתחתי את בקבוק היוד הסגול זה ש'שורף פחות' ושפכתי את תכולתו פנימה. התמוגגתי איך הסגול צובע את הלבן וכל ערבוב מכסה עליו עוד יותר. כל ערבוב חדש הכניס אותי יותר לפנטזיית סינדרלה חלומית. עוד כמה שעות חיי ישתנו. פרצופי הולך לעבור מטמורפוזה אחת ולתמיד.
עוד ערבוב אחרון ודיי. זהו. הסגול שלט.




המתנתי עוד כמה דקות, מוקסמת מהעיסה הסגלגלה שיצרתי, ממשיכה עם חלום הנערה
נטולת הנמשים. כשהגיע הרגע, ניגשתי לדלת חדרי ונעלתי אותה היטב. פתחתי מוזיקה 
בעוצמה חזקה. למדתי בסרטים שבמבצע צריך לנהוג בחשאיות יסודית עד הסוף ואין כמו מוזיקת רקע לבניית הדרמה ההוליוודית שהייתי אני במרכזה עכשיו. עוד רגע והכל ישתנה, עוד רגע וכמו שסבתא פרומה הבטיחה, יהיו פניי לבנות וחלקות.

שולחן העבודה שלי התמלא לפתע נקודות סגולות שנמרחו לכל עבר וצבעו את כל הרהיטים סביב. לקחתי נשימה ארוכה והרמתי בזהירות את הקערה עם המשחה אשר רקחתי לבדי, גאה ביציר כפיי ונרגשת מהבאות.

ידיי רעדו קלות כאשר עמדתי מול המראה, קרבתי את הכפית אל פרצופי המנומש והתחלתי למרוח גוש קרם סגול. תנועות סיבוביות ומדוייקות, במהרה היו פניי מכוסות סגול- סגול. כפות ידיי נצבעו גם הן וחשתי כמו ציירת בתחילת דרכה.
עצרתי. הבטתי במראה וראיתי גוש סגלגל מחוייך ומרוצה. ממתין לשינוי המיוחל. היה זה עידן טרום הסלפי ולכן לא נותר מרגע מתוק זה דבר פרט לזכרון הילדה הנרגשת שניבטה אלי מהראי.
ישבתי בשקט. חלפו דקות ארוכות. הרגשתי את פניי בוערות ודמיינתי איך הנמשים מתרסקים להם אחד אחרי השני, איך רומס היוד באכזריות נמש אחר נמש. רומס ומעלים. בכל זאת הוא 'שורף אבל פחות'.

נדמה לי כי ספרתי שניות, מדמיינת את הפנים החלקות שעוד רגע אפגוש, לאחר כשעה מתוחה ומלאת ציפייה נגשתי לחדר האמבטיה לשטוף את הסגול ואת הנמשים. המים זרמו ואני שטפתי ביסודיות את פניי. המים זורמים ואני שוטפת ושוטפת, מקרצפת, ושוב שוטפת ושוב מקרצפת. הפנים כאבו. הידיים צרבו. הצבע הסגול לא הרפה. נותר עיקש כמו מעניש את כפות ידיי ודרכן אותי ואת חלומי להשתנות. חזרתי שוב על הפעולה נרגשת לקראת הבאות. סינדרלה הסגולה רוקמת חלומות.





ואז, הרמתי בזהירות את פניי לעבר המראה. לא הייתי מסוגלת לדבר. בקושי הצלחתי לנשום.
פניי עקצצו. הייתי כולי רטובה וקצת פחות מחוייכת. הבטתי שוב לעבר המראה וקפאתי.
אוי לי ואבוי לפנים.
מן המראה הציצה בי ילדה עם פרצוף סגול, צורב ו...מאוד  מנומש!  
מה קרה לנמשים שלי???!!!! 

הנמשים הקטנים והשובבים שלי הפכו בין לילה כתמים סגולים ענקיים, בולטים יותר מתמיד. לא ידעתי את נפשי. מה אעשה עם נמשים סגולים? איזה תירוץ אתן להוריי?
הסוד של סבתא פרומה האהובה יתגלה לעולם ואין לתאר מה תהיינה ההשלכות.
יצאתי מחדר האמבטיה וצעדתי נמרצות לחדרי, מבוהלת יותר מתמיד. היו אלו ימים של תרופות סבתא ללא בקרה ולייקים של חברים. וכשחכמת ההמונים לא היתה בנמצא, הייתה חכמת סבתות. נכנסתי למיטה והתכסתי עד מעל לראשי המאוכזב. "אני עייפה, לא רעבה, אין לי שיעורים, לא מרגישה טוב, ואל תפריעו לי לישון" צעקתי לאימי. רק שאיש לא יכנס עכשיו ויראה אותי ככה. אמא שלי, למזלי הגדול, היתה עסוקה בדברים אחרים ולא חשדה בדבר.

למחרת התעוררתי בבוקר עם הנמשים הסגולים. רצתי לאמבטיה והפעם הקרצוף החזק הפך את עורי לסגלגל- אדמדם, אבל עם שיפור משמעותי תודה ל'אל הנמשים'.
התחלתי לראות בחזרה את צבעם הבהיר והחום מציץ אלי מהמראה. ובפעם הראשונה בחיי – אהבתי אותם! הם חזרו אלי והם היו מי שהייתי אני!
כל נמש שהתגלה מחדש, הרחיב את ליבי והסדיר את נשימתי.





מעולם לא סיפרתי לסבתא פרומה שלי על מה שקרה וגם לא התלוננתי יותר על הנמשים החומים שליסבתא מעולם לא שאלה, ומאותו הבוקר החלטתי לאמץ את הנמשים באהבה ולא להפטר מהם באכזריות,
שלא יצבעו בצבעים אחרים.
אם נמשים, אז כמו הנמשים שלי.
ולפעמים, כשאני מביטה בחטף במראה, אני רואה את הנמשים שהורישה לי סבתא פרומה ומחייכת לעצמי
ואליה.